(התובנה שבטקסט לקוחה הישר מצ‘ארלס אייזנשטיין, וכתבתי אותו כהכנה לתכנית רדיו של זהר צמח, שבה השתתפתי, אפשר לשמוע כאן, תודה לזהר!)

מאיפה באה ההתמכרות? מההפרדה.

מכורות לשוקולד או מחוברות אליו?

בתרבות שלנו, מוקדם מאוד בהתפתחות שלנו כבני אדם אנחנו מוגדרים כ“אינדיוידואל” ומתבקשים ללמוד “לדאוג לעצמינו“, אנחנו מופרדים מהידיעה שאיתה אנחנו מגיעים לעולם שהכל הוא “אני” שאני מחוברת לכל דבר, וש”הכל” הוא לטובתי, הכל דואג לי. פתאום אני מוגדרת כישות ניפרדת, ואני חווה אובדן: האדמה, בני האדם, החיות והצמחים הם לא אני, הם ישויות נפרדות ויש להם אינטרסים שונים משלי, הם לא כאן בשביל לדאוג לי ואני לא אמורה לדאוג להם, אני אמורה לדאוג רק לעצמי.

התרבות שלנו מלמדת אותנו להיות כוחניים ביחס שלנו לכל מה שניפרד מאיתנו: לנצל לתועלתינו, להשמיד מה שלא מועיל לנו, להאמין שאם לא נשמיד נושמד, ולבסוף, מלמדים אותנו שאם יהיה לנו כסף נוכל לקנות דברים ולהפוך אותם ל“שלי“. זו נחמה מאוד גדולה, אך לא מספקת. הקרע האמיתי שלנו לא מתאחה, וככל שאנחנו מתבגרים, צוברים רכוש, אוכלים ושותים, יוצרים קשרים זוגיים, הצורך שלנו בחיבור לא בא על סיפוקו.

להיות בעלים של משהו, לצרוך משהו, הוא פיצוי שבא למלא את החלל שנוצר כשהופרדנו מסביבתנו. אבל כל עוד אנחנו בתודעת נפרדות, החלל נישאר וכאן ההתמכרות ניכנסת לתמונה.

לא עד שנלמד מחדש לראות שאנחנו חלק ממכלול שלם, ושהמכלול דואג לנו.

במקור, “צריכה” היא פעולה אשר באה לספק צורך אמיתי. כל יצור חי צורך משאבים מסביבתו כדי לשגשג בה. הקרע, הייחודי לבני האדם, מוביל אותנו לצרוך משאבים בלי קשר לצרכים האמתיים שלנו. זוהי ההתמכרות. התמכרות היא צריכה של חומר או רגש שאין לה חיבור לצורך האמיתי. למשל, אנחנו אכן זקוקים למים, אבל אפשר להתמכר ולשתות יותר מדי! אנחנו אכן זקוקים למזון, אבל כמובן שאנחנו מכורים לו כי אנחנו אוכלים בלי קשר לצורך האמתי של הגוף במזון. כולנו מכירים את “הבור שבבטן” זה שאף פעם אי אפשר “לסתום“.

בטבע אין “בעלות” ואין צריכה מופרזת שלא לצורך, כי הטבע לא מופרד מהטבע, וכל יצורי הטבע הם נטולי תודעת ניפרדות. הם חלק ממערכת החיים.

גם בקהילות מסורתיות (לדאק בהודו למשל) ניתן לראות חיבור של האדם לסביבה ולקהילה שהוא חיבור מלא והרמוני, ואכן מקרים של התמכרות והמחלות הנובעות ממנה הם נדירים עד בלתי קיימים.

הנושא הוא רחב, ואנחנו בעץבעיר חוקרים אותו גם בחיי היום יום וגם במפגשי למידה, דרך העיסוק בחיי קהילה, בתזונה, בכסף וב“בעלות“. תוך כדי פיתוח חיי קהילה אנחנו שמים לב לשינוי בתפיסת הבעלות שלנו, הצורך שלנו ב“פרטיות“, “זוגיות“, “בטחון כלכלי“, נמצא נתחת לזכוכית המגדלת ואנחנו לומדים את הצרכים הללו ובודקים את הלגיטימיות שלהם ואת הגבולות המדוייקים שלהם.

בכנס עץבעיר לחיבור, שיתקיים בעוד שבועיים, ב-17 בינואר, נתמקד במושג הבעלות דרך 4 פריזמות, ונפתח את הבמה (בית פליציה בלומנטל) למפגשים שיעוררו השראה לשינויים מעשיים.

4 הפריזמות:

המקור של הנפרדות – מתי זה התחיל?

המקום של הנפרדות וגם החיבור – בראש של כל אחד מאיתנו

הבעלות שבזוגיות והשחרור שלה כמפתח לשלום בעולם

הבעלות על בתים והשחרור שלה כמפתח לקיימות

אז בסופו של יום, אני יושבת מול תולעת ספרים, על ספסלי עץ מהממים מה יש לאמר שהעירייה התקינה. הם רחבים יציבים ונעימים ואפשר להשעין את הגב על צידו של ספסל אחד ולפרוש רגליים לאורך הספסל השני הצמוד אליו. קשה להסביר, מי שרוצה להבים שיבוא בעצמו לכיכר מלכי ישראל (סליחה אבל בשבילי זה עדיין השם) ויישען. אומר רק שזה מזכיר את הקומבינה שעושים באוטובוס או ברכבת כשזוכים לספסל שלם, אבל כאן זה הרבה יותר נוח, ויש יותר אוויר, ואפשר להשקיף על בניין העירייה שבאמת ניראה עכשיו הרבה יותר אלגנטי, אפילו יפה הייתי מעיזה לאמר.
ויש אינטרנט. המון אינטרנט.
מכיון שאני אחרי ארוחת יומולדת עם ההורים בזכאים (מושלמת!) אין לי שום עניין בשוקו. אשב לי כאן, נחבאת מההמולה ואכתוב.
משהו שעלה בדעתי בדרך לכאן.
אני מוצאת פרטיות ברחובות הסואנים, בבתי קפה, אני יודעת שזה לא חדש, אנשים עם לפטופים זה מראה מוכר כבר שנים במקומות ציבוריים. מה שמעניין הוא שהבית שלי איננו פרטי. בבית, בתוך ארבעה קירות, אין לי פרטיות ואני גם פחות ופחות מעוניינת בה. אני רוצה להציע שבתים הם לא מבצרים יותר. הם מבצרים מהקור, מהחום, אבל לא מאנשים. אם יש לי מקום מקלט, למה לא לשתף בו עוד אנשים? למה שלא יהיו בו אנשים כל הזמן. הוא כל כך יקר הבית ומרכז בתוכו כל כך הרבה משאבים. הלא זה בזבוז שהוא יהיה ריק. בית מושלם הוא בית חי, שיש בו תנועה וחיים כל הזמן. אנשים נוסעים ובאים, והבתים נשארים מלאים.
והנה ראו לפניכם עולם של בתים פתוחים. בכל מקום אתה יכול למצוא דלתות פתוחות, להיכנס, לאמר שלום, לשבת לאכול משהו וללכת לישון. יציעו לך כבר מיטה. רוצה פרטיות? צא החוצה!
במצפה רמון התארחתי בביתו של רון. הסבירו לי איך להגיע. הגעתי בלילה, לא היה אף אחד בבית. ניכנסתי, הדלת היתה פתוחה, עקבתי אחרי ההוראות שרון וחמוטל נתנו לי והרגשתי בבית. הנה חדר האורחים, והנה השירותים שאין בהם אור, הנה השירותים שיש בהם אור והנה המטבח. התארגנתי, התברתי לאינטרנט, ובסוף גם הלכתי לישון. קמתי בבוקר בבית ריק, התארגנתי ויצאתי.
זה היה כל כך טבעי ופשוט. לא השארתי נזקים אחרי, להיפך השארתי כיכר לחם שקניתי (במאפיה שבה חמוטל עובדת) אכלתי ממנה קצת והשאר נישאר לטובת בני הבית.
זה היה יכול לקרות בכל בית, גם עם אנשים שאני לא מכירה.
קצת אמון, קצת שינוי פרדיגמת הפרטיות – אנחנו תיכף שם!

** הפוסט הזה הוא חלק ממסמך-בלוג שהתחלתי בפורמט של גוגל דוקס, “פתקים מתל אביב“ – עדיין מחפשת את הפורמט שמתאים לי

חזרתי הביתה.
ויש פה אינטרנט! כל הזמן!
יש לי הערכה מחודשת לעניין, וגם חשדות ידועים. החשדות שלנו מסתובבים כמו עננים, ממש בצמוד לענני הקרינה. כקבוצה, אנחנו דנים שוב ושוב באפשרות להיפרד מהראוטר האלחוטי, עם נטייה ל”כן”, אבל במציאות, אנחנו לא עושים את זה. במקביל אני יודעת שאני מכורה, והנוחות, הנוחות ממיסה אותי.
אז המסע שלי באיטליה חשף אותי לכמה חוויות מסביב להתמכרות שלי.
הראשונה היא שוויתרתי על הנטסטיק (שרכשנו בקיץ הקודם, כדי לחבר אותי מאפס בית). כך וקיבלתי על עצמי התנזרות מהאינטרנט-הזמינה-תמיד. פשוט השארתי את הסטיק אצל הספק, לפני שנסעתי, ופתחתי לעצמי אפשרות שאפשר גם בלי. אחרי כמה ימים של טיול ידעתי שהנה הוספתי עוד וויתור לרשימה המתארכת שלי.
וויתור על תשלומים חודשיים, וויתור על עוד חתיכת פלסטיק שמקפלת לתוכה חרדה (“אוי! לקחתי את הסטיק?” “אוי, רק שהוא לא יתקלקל, לא ישבר, לא יעלם, לא יאבד לי” “אוי! התוכנה של הסטיק היא מפגרת ועושה לי בעיות במחשב” ועוד כהנה וכהנה טרדות חוזרות ונשנות – איזה כיף בלעדיהן).
ועכשיו, זרוקה אי שם מחוץ לעץ, ברומא או ביפו, לכי תמצאי חיבור!
האם הדרישה שלי לווי-פיי בכל מקום עומדת בקנה אחד עם השאיפה שלי לסביבה נקייה ובריאה? (לא!!), החיפוש הנואש והעצבני אחרי חיבור מעמיד אותי שוב ושוב מול השאלה הזו.
אני חושבת ש”זה ממש לא בסדר” שהאנשים כאן” לא עושים מאמץ בסיסי” לספק לי את הצורך הבסיסי בחיבור, ומכיון שאין חיבור, יש מקום לשהות עם המחשבה הזו, להסתכל עליה, ולגחך.
האם זה באמת צורך בסיסי כמו נשימה למשל? כן, זה מרגיש ככה. אבל… לאנשים אחרים, גם הג’יפ שלהם מרגיש ככה. כמה מגוחך.
מה קורה לתודעה שלי כשאין חיבור לאינטרנט, ואני לבד עם הלבטוב? ברגע הראשון תסכול, ומיד אחר כך בא השקט, התודעה יוצאת לחופש – טוב אין חיבור, אז מה נעשה עכשיו תמי? נקרא עוד פרק ב- sacred economics? נסכם את הספר ונהגג עליו? אולי נכתוב עוד פתק מאיטליה, או מיפו?
כמה אפקטיביות, כמה מילים יצרתי, בחסות החורים ברשת.
כרגע אני עדיין מחפשת את נקודת החיבור. כשהכל יהיה מרושת “כמו שצריך”, אני יכולה לדמיין אותי מחפשת בתסכול נקודה שאיננה מרושתת, TAZ, שבו אפשר להיות עם עצמי בשקט.
כמובן, אוכל תמיד לוותר על הלבטוב. את זה אני עוד לא יכולה לדמיין.

לפני שמונה שנים, ורד בבאי שיתפה את תמי צרי ברעיון מדהים שהיה לה: למפות את כל עצי הפרי בתל אביב!
ורד ותמי היו חברות טובות מכיתה וו’. ורד תמיד הייתה מחוברת לעצים. היא הייתה מטפסת עליהם, וגם קוטפת פירות ואוכלת בהנאה. לימים הפכה להיות גננית ביתית מחוננת (וגם צורפת מדהימה שמציגה עכשיו בפריז). תמי לעומת זאת לא חיבבה במיוחד עצים, פחדה לטפס עליהם, לא אהבה לאכול פירות, ולימים הפכה להיות אשת אינטרנט לא כל כך מחוננת. בכל מקרה, שתיהן תמיד היו חנוניות, וכשתמי שמעה על הרעיון של ורד, כל מה שהיה לה להגיד זה: “רעיון מעולה, בואי ניקנה דומיין-ניימ שמתאים לזה”.
ורד לא ידעה על מה מדובר, באותה עת אפילו מיילים היא לא היתה כותבת, אבל תמי כבר ניכנסה לאתר חיפוש שמות ותוך דקות ספורות עלתה על שם מתאים —
היא צווחה: “אני לא מאמינה ששם כמו CITYTREE.NET עדיין פנוי!! אני קונה!!” תוך עוד מספר דקות היא הפכה לבעלים המאושרים של עוד דומיין-ניימ. בשבועות הבאים ורד ותמי המשיכו לדבר על רעיון מיפוי העצים, העלו השגות והסתיגויות שונות ומשונות, ובסוף וויתרו.
בינתיים תמי הלכה לקורס הפרמקלצ’ר של טליה שניידר, ובמהלכו הבינה כמה דברים חשובים: יש עוד אנשים שרוטים בעולם, יש להם שפה, יש להם שיטות עבודה, והם כולם בכפר. לאט לאט התברר מה הולך להיות התוכן של האתר CITYTREE.NET. וגם, שהוא הולך להיות בעברית.
אז היה צריך לתרגם עכשיו את השם citytree לעברית… וככה “עץבעיר” נולד.
את כל זה אני מספרת גם כי עכשיו יש מפה עולמית של עצי פרי! וגם לכבוד יומולדת שבע – את הניוזלטר הראשון כתבתי ושלחתי ב 23/9/2006, ואז חברה אמרה לי שפיספסתי ביומיים את יום השיוויון – ככה נולד המייל העונתי שלנו שיוצא מאז בדיוק בימי השיוויון והארוך והקצר.
והנה יום השיוויון שוב כאן. לפני שבע שנים בדיוק השקנו, ורד ואני את האתר “עץבעיר” בלי שום מושג לאן זה הולך להתגלגל. היום אני חולקת דירה עם עוד 6 א/נשים, אוכלת המון פירות ואוהבת עצים, שלא לאמר, מדברת איתם.
אז מי אמר שינוי ולא קיבל? הנה העדכון העונתי שלנו, מלא ברוחות של שינוי, והיום, מסיבת יומולדת!

שימו שבעה (בערך) אנשים שונים בדירה אחת משונה וצפו בתוצאות המשעשעות. נשמע כמו פרק של “האח הגדול?” דווקא לא. ככה זה כשחיים ב… חלק מדרי הבית לא ממש אוהבים את המילה “קומונה”, אז נקרא לזה “ניסוי חברתי”. כן, זוהי המתכונת הנוכחית של עץבעיר. עוד בדירה בקומה למעלה בביאליק 25 הצטופפו אורחים שבאו לישון או להתנחל מדי פעם, אבל עם המעבר לדירה המרווחת בקומה למטה היה ברור ורשמי שלא רק תמי הולכת לגור פה. מלבד הדיירים הקבועים, כמעט אין יום שאין פה עוד אנשים- תמיר ומיה מהענף הכלכלי, חברים מזדמנים, וגם אני, אורלב, חברה טובה של העץ שאפילו עשתה פה שירות לאומי פעם.

מעגל חברים. “אין מספיק תיעוד”, עולות הטרוניות מפיות החברים הסקרנים. “על מה אתם רוצים שנספר? התורים במקלחת?” תוהים בחצי-הלצה דיירי הבית, ושומעים: כן. רוצים לדעת איך זה לחיות שבעה אנשים ביחד, להסיק מסקנות, ליהנות מהאנקדוטות הקטנות. לדעת מה עושים פה כל יום, איך עובדים בעץ,  איך זה לחיות בעץבעיר, הטוב וגם הרע. לצורך כך נפתח הבלוג הזה, שלפעמים אני אכתוב בו, כמתבוננת חצי-מהצד, ולפעמים בני הבית בכבודם ובעצמם.

אז בואו נתחיל.

המוקד של הדירה הוא ללא ספק המיטפח (כמו מטבח- רק שמטפחים בו). הצצה לשם כמוה כהצצה לאופי הבית. “רביולי גבינה?!” תמי מזדעקת. אין ספק, מחזות קשים בדירה הטבעונית. “רביולי גבינה? איפה?!” בני קופץ, ואחרי רגע מודה בבושת פנים לתמי שהוא כן אלרגי ללקטוז וזה לא יעשה לו כל כך טוב. הוא מתנחם בלחם תוצרת בית. רביולי הגבינה, שהשאיר מבקר תועה במקפיא, נזרק לחיקי במהירות, לטובת הבית הלא טבעוני בעליל שלי.

תמיצ במצברוח רע. המקור של מצב הרוח פנימי, מה שמוביל אותנו לתהיות מיידיות על ייצור אנרגיה מעצבים, או יותר טוב- ייצור חומרים מרגיעים שמרגיעים יותר ככל שאתה עצבני יותר. לבקשת מאיה היא מכינה לה גלידה. “אין כלום במקפיא”, תמיצ אומרת בזעף. אנחנו שוקלות להכין גלידה מעוגה קפואה שנשכחה במקפיא, אבל בסוף עולה בגורל “הצירוף הכי מוזר שיצרתי אי פעם”- מנגו, כוסברה ופרג. עומר ומאיה מלקלקים בהנאה, אך הטפחית של הבית עדיין איננה מרוצה.

אך כידוע, הבעיה היא הפיתרון. את המקפיא הריק למחצה רוקנו לגמרי כדי לתת לו להפשיר. זה רעיון טוב, כי נראה שכמה צנצנות כבר הפכו לקרח בעצמן, אף על פי שרק לפני שבועיים המקרר והמקפיא הופשרו. קשה לו, למקרר העץ, קשה לו בקיץ ממש כמו לבני הבית. מזל שנפש רחומה החליטה לעזור לו בתהליך ההפשרה ולכוון מאוורר אל דלתו הפתוחה.

בעודי מקלידה את שורות אלה ממש בני נכנס לחדר ומתיישב. הוא עדיין רעב. כמה דקות אחר כך יובל קורא “בואו לאכול”. אני סקרנית לדעת מה תהיה המנה היום. שמעתי קולות מהמיטפח שמדברים על “עדינה צלויה” (עדינה היא החתולה של רביב) אבל מסופקני אם היא תסכים לרעיון הזה. היא בעיקר עסוקה בלשכב על צדה ולהיות חמודה ולא מועילה, להנאתם ודאבון לבם של בני הבית.
אכן, ממבט על השולחן ניכר שאין בו עדינה צלויה. עומר, בני, יובל, נועה ואני יושבים ואוכלים יחד בשתיקה מרוצה. הקונספט של ארוחות משותפות ומסודרות מוצא חן בעיני מאוד, בפרט כשהשולחן מכיל בורגול עם ירקות, סלט, לחם ביתי וטחינה. הטחינה, למקרה שתהיתם, אחרת כל פעם. עדיין ניטשים קרבות בדירה על “ממי נזמין את הטחינה”, מאז שהדלי האחרון נגמר לפני שלושה חודשים ומישהו קרא תיגר על המונופול של “טחינה זהב” בעץ. את תמיצ הקרבות לא מעניינים. היא לא אוכלת טחינה. טוב, אולי רק לפעמים. בלילה, כשאף אחד לא רואה.

נועה מתעניינת מה יובל עשה, או רוצה לעשות היום. ברשימה נמצאים השקייה, איסוף זרעים, טיפול בגינה ועיבודים מוזיקליים. עם שני מוזיקאים בבית, לא מפתיע שניגון עדין מקבל את פני לעיתים כשאני עוברת בדלת. יובל מנגן ומגנן, ויש את מה. המרפסת (אחת מהשתיים) מכילה עציצים רבים, שהחום הקיצי מבשיל את פירותיהם- חצילים ופלפלים, עגבניות, היביסקוס ואפילו תירס. בנוסף, מזמינים ירקות ופירות. וכשאני אומרת פירות אני מתכוונת למנגו. היום נועה הגיע לעץ ועמה 100 ק”ג מנגו, שסחבנו במעלה שלוש קומות בכוחות משותפים. מהיכרותי עם בני הבית, הכתום-הכתום הזה צפוי להתחסל עד מהרה.

בחדר השירותים (יש שניים) עומר מתקן את האינסטלציה, שוב. אני לא בטוחה לגמרי מה הוא עושה, זו צורה מתקדמת של שימוש חוזר במים אפורים שטרם הצלחתי להבין. אולי בגלל זה אני מופתעת כשהוא אומר במבט ממזרי שאת המים מורידים עם הידית, כמו בשירותים רגילים. זמן רב כל כך אני רגילה להוריד מים אפורים מהדלי לאסלה, שזה שהם נמצאים כבר בתוך הניאגרה זה חידוש מדהים בשבילי.

 וכעת, לצלילי נועה ששרה שיר דיסני כלשהו, אלך לשטוף כלים- שהרי זוהי הפעולה האמיתית שעושים רוב הזמן בעץ…