שימו שבעה (בערך) אנשים שונים בדירה אחת משונה וצפו בתוצאות המשעשעות. נשמע כמו פרק של “האח הגדול?” דווקא לא. ככה זה כשחיים ב… חלק מדרי הבית לא ממש אוהבים את המילה “קומונה”, אז נקרא לזה “ניסוי חברתי”. כן, זוהי המתכונת הנוכחית של עץבעיר. עוד בדירה בקומה למעלה בביאליק 25 הצטופפו אורחים שבאו לישון או להתנחל מדי פעם, אבל עם המעבר לדירה המרווחת בקומה למטה היה ברור ורשמי שלא רק תמי הולכת לגור פה. מלבד הדיירים הקבועים, כמעט אין יום שאין פה עוד אנשים- תמיר ומיה מהענף הכלכלי, חברים מזדמנים, וגם אני, אורלב, חברה טובה של העץ שאפילו עשתה פה שירות לאומי פעם.

מעגל חברים. “אין מספיק תיעוד”, עולות הטרוניות מפיות החברים הסקרנים. “על מה אתם רוצים שנספר? התורים במקלחת?” תוהים בחצי-הלצה דיירי הבית, ושומעים: כן. רוצים לדעת איך זה לחיות שבעה אנשים ביחד, להסיק מסקנות, ליהנות מהאנקדוטות הקטנות. לדעת מה עושים פה כל יום, איך עובדים בעץ,  איך זה לחיות בעץבעיר, הטוב וגם הרע. לצורך כך נפתח הבלוג הזה, שלפעמים אני אכתוב בו, כמתבוננת חצי-מהצד, ולפעמים בני הבית בכבודם ובעצמם.

אז בואו נתחיל.

המוקד של הדירה הוא ללא ספק המיטפח (כמו מטבח- רק שמטפחים בו). הצצה לשם כמוה כהצצה לאופי הבית. “רביולי גבינה?!” תמי מזדעקת. אין ספק, מחזות קשים בדירה הטבעונית. “רביולי גבינה? איפה?!” בני קופץ, ואחרי רגע מודה בבושת פנים לתמי שהוא כן אלרגי ללקטוז וזה לא יעשה לו כל כך טוב. הוא מתנחם בלחם תוצרת בית. רביולי הגבינה, שהשאיר מבקר תועה במקפיא, נזרק לחיקי במהירות, לטובת הבית הלא טבעוני בעליל שלי.

תמיצ במצברוח רע. המקור של מצב הרוח פנימי, מה שמוביל אותנו לתהיות מיידיות על ייצור אנרגיה מעצבים, או יותר טוב- ייצור חומרים מרגיעים שמרגיעים יותר ככל שאתה עצבני יותר. לבקשת מאיה היא מכינה לה גלידה. “אין כלום במקפיא”, תמיצ אומרת בזעף. אנחנו שוקלות להכין גלידה מעוגה קפואה שנשכחה במקפיא, אבל בסוף עולה בגורל “הצירוף הכי מוזר שיצרתי אי פעם”- מנגו, כוסברה ופרג. עומר ומאיה מלקלקים בהנאה, אך הטפחית של הבית עדיין איננה מרוצה.

אך כידוע, הבעיה היא הפיתרון. את המקפיא הריק למחצה רוקנו לגמרי כדי לתת לו להפשיר. זה רעיון טוב, כי נראה שכמה צנצנות כבר הפכו לקרח בעצמן, אף על פי שרק לפני שבועיים המקרר והמקפיא הופשרו. קשה לו, למקרר העץ, קשה לו בקיץ ממש כמו לבני הבית. מזל שנפש רחומה החליטה לעזור לו בתהליך ההפשרה ולכוון מאוורר אל דלתו הפתוחה.

בעודי מקלידה את שורות אלה ממש בני נכנס לחדר ומתיישב. הוא עדיין רעב. כמה דקות אחר כך יובל קורא “בואו לאכול”. אני סקרנית לדעת מה תהיה המנה היום. שמעתי קולות מהמיטפח שמדברים על “עדינה צלויה” (עדינה היא החתולה של רביב) אבל מסופקני אם היא תסכים לרעיון הזה. היא בעיקר עסוקה בלשכב על צדה ולהיות חמודה ולא מועילה, להנאתם ודאבון לבם של בני הבית.
אכן, ממבט על השולחן ניכר שאין בו עדינה צלויה. עומר, בני, יובל, נועה ואני יושבים ואוכלים יחד בשתיקה מרוצה. הקונספט של ארוחות משותפות ומסודרות מוצא חן בעיני מאוד, בפרט כשהשולחן מכיל בורגול עם ירקות, סלט, לחם ביתי וטחינה. הטחינה, למקרה שתהיתם, אחרת כל פעם. עדיין ניטשים קרבות בדירה על “ממי נזמין את הטחינה”, מאז שהדלי האחרון נגמר לפני שלושה חודשים ומישהו קרא תיגר על המונופול של “טחינה זהב” בעץ. את תמיצ הקרבות לא מעניינים. היא לא אוכלת טחינה. טוב, אולי רק לפעמים. בלילה, כשאף אחד לא רואה.

נועה מתעניינת מה יובל עשה, או רוצה לעשות היום. ברשימה נמצאים השקייה, איסוף זרעים, טיפול בגינה ועיבודים מוזיקליים. עם שני מוזיקאים בבית, לא מפתיע שניגון עדין מקבל את פני לעיתים כשאני עוברת בדלת. יובל מנגן ומגנן, ויש את מה. המרפסת (אחת מהשתיים) מכילה עציצים רבים, שהחום הקיצי מבשיל את פירותיהם- חצילים ופלפלים, עגבניות, היביסקוס ואפילו תירס. בנוסף, מזמינים ירקות ופירות. וכשאני אומרת פירות אני מתכוונת למנגו. היום נועה הגיע לעץ ועמה 100 ק”ג מנגו, שסחבנו במעלה שלוש קומות בכוחות משותפים. מהיכרותי עם בני הבית, הכתום-הכתום הזה צפוי להתחסל עד מהרה.

בחדר השירותים (יש שניים) עומר מתקן את האינסטלציה, שוב. אני לא בטוחה לגמרי מה הוא עושה, זו צורה מתקדמת של שימוש חוזר במים אפורים שטרם הצלחתי להבין. אולי בגלל זה אני מופתעת כשהוא אומר במבט ממזרי שאת המים מורידים עם הידית, כמו בשירותים רגילים. זמן רב כל כך אני רגילה להוריד מים אפורים מהדלי לאסלה, שזה שהם נמצאים כבר בתוך הניאגרה זה חידוש מדהים בשבילי.

 וכעת, לצלילי נועה ששרה שיר דיסני כלשהו, אלך לשטוף כלים- שהרי זוהי הפעולה האמיתית שעושים רוב הזמן בעץ…