לפני שמונה שנים, ורד בבאי שיתפה את תמי צרי ברעיון מדהים שהיה לה: למפות את כל עצי הפרי בתל אביב!
ורד ותמי היו חברות טובות מכיתה וו’. ורד תמיד הייתה מחוברת לעצים. היא הייתה מטפסת עליהם, וגם קוטפת פירות ואוכלת בהנאה. לימים הפכה להיות גננית ביתית מחוננת (וגם צורפת מדהימה שמציגה עכשיו בפריז). תמי לעומת זאת לא חיבבה במיוחד עצים, פחדה לטפס עליהם, לא אהבה לאכול פירות, ולימים הפכה להיות אשת אינטרנט לא כל כך מחוננת. בכל מקרה, שתיהן תמיד היו חנוניות, וכשתמי שמעה על הרעיון של ורד, כל מה שהיה לה להגיד זה: “רעיון מעולה, בואי ניקנה דומיין-ניימ שמתאים לזה”.
ורד לא ידעה על מה מדובר, באותה עת אפילו מיילים היא לא היתה כותבת, אבל תמי כבר ניכנסה לאתר חיפוש שמות ותוך דקות ספורות עלתה על שם מתאים —
היא צווחה: “אני לא מאמינה ששם כמו CITYTREE.NET עדיין פנוי!! אני קונה!!” תוך עוד מספר דקות היא הפכה לבעלים המאושרים של עוד דומיין-ניימ. בשבועות הבאים ורד ותמי המשיכו לדבר על רעיון מיפוי העצים, העלו השגות והסתיגויות שונות ומשונות, ובסוף וויתרו.
בינתיים תמי הלכה לקורס הפרמקלצ’ר של טליה שניידר, ובמהלכו הבינה כמה דברים חשובים: יש עוד אנשים שרוטים בעולם, יש להם שפה, יש להם שיטות עבודה, והם כולם בכפר. לאט לאט התברר מה הולך להיות התוכן של האתר CITYTREE.NET. וגם, שהוא הולך להיות בעברית.
אז היה צריך לתרגם עכשיו את השם citytree לעברית… וככה “עץבעיר” נולד.
את כל זה אני מספרת גם כי עכשיו יש מפה עולמית של עצי פרי! וגם לכבוד יומולדת שבע – את הניוזלטר הראשון כתבתי ושלחתי ב 23/9/2006, ואז חברה אמרה לי שפיספסתי ביומיים את יום השיוויון – ככה נולד המייל העונתי שלנו שיוצא מאז בדיוק בימי השיוויון והארוך והקצר.
והנה יום השיוויון שוב כאן. לפני שבע שנים בדיוק השקנו, ורד ואני את האתר “עץבעיר” בלי שום מושג לאן זה הולך להתגלגל. היום אני חולקת דירה עם עוד 6 א/נשים, אוכלת המון פירות ואוהבת עצים, שלא לאמר, מדברת איתם.
אז מי אמר שינוי ולא קיבל? הנה העדכון העונתי שלנו, מלא ברוחות של שינוי, והיום, מסיבת יומולדת!

את זה למדתי מגלעד מרגלית, “מתנות” במקום מטלות.
אבל לפני שאני אתחיל – וואו! היומן שלנו עובד מימין לשמאל – תודה עומר.
וגם הצהרת כוונות קלה:
היומן הזה בשבילי הוא אות לשינוי, ליציאה מהפייסבוק. הנה מקום שהוא מקום בשבילנו, בני הבית, להיות בו, לשתף ולחשוף למעגלים הקרובים שלנו. מפה לאוזן, יכולים להגיע לכאן גם אנשים שאנחנו לא מכירים – הכל פתוח ושקוף, מה שמסנן הוא העניין שיש לאנשים במה שאנחנו עושים. אני מקווה שזה יוביל את מי שזה מעניין אותו, לבוא ולקחת חלק.
הנה אני כותבת, שחור על גבי לבן (אפשר להחליף לירוק, עומר?)
בולעת את הגלולה השחורה, וממשיכה, אז מתנות.

כל ערב יש כאן שיחה על סידורי השינה. מי ישן איפה ועם מי. יש אנשים שהם יותר מסודרים, אני למשל. יש לי את המקום הקבוע שלי, הוא קיבל את השם “חדר השינה”, למרות שבמשך שעות העבודה הוא מחליף שימוש ושם, והופך ל”משרד”, ובזמנים אחרים הוא מקום התוועדות, או מקום התייחדות.
והנה, גם אני, מוצאת את עצמי נודדת וישנה במקומות אחרים בבית. יום אחד, כשהתארגנתי לשינה בחדר הקרוי “המקדש”, ובימים אלה הופך להיות הקליניקה שלנו, עלו בדעתי מחשבות מטרידות כמו: “אוף, לארגן מיטה מאפס, כמה לא נוח” ואז מיד עלתה התשובה: המטלה הזו היא מתנה.
וניזכרתי בעוד מטלות דומות:
בערך פעמיים ביום אני מארגנת לי פינת עבודה: מביאה את הלבטוב, בקבוק המים, קערה עם מנגו, כלי כתיבה ודפים, לפינה אחרת בבית, מסדרת לי שיהיה לי נוח לשבת, שמה לידי מכשיר טלפון. כל העבודה הזאת! כל היי-טקיסט יגיד לך מיד שזה לא יעיל, מבזבז זמן שהיה יכול להיות מנוצל היטב לעבודה, ההתארגנות הזו “מוציאה מפוקוס”.
ואכן ההיי-טקיסטית שעדיין חייה ובועטת בי, מתלוננת: “אוף כל ההתארגנות הזו! איזה בזבוז זמן”.
או ללכת להתקלח: צריך להביא את הגיגית, לדאוג שה”סבון” שלי בסביבה, להביא מגבת, ואחרי המקלחת, לעשות משהו עם המים – להעביר לדלי הנכון (מים להשקייה? מים להדחה?) או אפילו לפצוח בשטיפת ריצפה שלמה, עם מי המקלחת שכרגע מציפים את כל חדר האמבטיה הקטן.
יגיד כל אדם מן היישוב: “מה בסך הכל הבנאדם רצה? להתקלח! למה במקום עניין קטן שלוקח חמש דקות, זה הופך לכזו סאגה?”
כל הדברים האלו ש”מבזבזים” לנו את הזמן, כביכול מונעים מאיתנו לעשות איזה דבר משמעותי נורא שהיינו עושים עם הזמן הזה. האמנם?
אני רוצה להודות לכל המטלות הללו – מתנות! שממלאות את הזמן שלי בהזדמנויות להתבוננות, ונותנות לי פוקוס כשאני כן מגיעה לרווח הזמן שמיועד ל”עבודה משמעותית”.
בזמן שאני שוטפת רצפה עם מי המקלחת, המודעות שלי פנוייה להסתכל על היום ולברך אותו, אני לומדת ענווה שוב ושוב, כל בוקר. שוב יש לכלוך על הרצפה, שוב אני מנקה, ושוב מחר אני אנקה, האינסוף של המעשה הזה מכניס אותי לפורפורציה ונותן לי פעימה קבועה.
ושוב לסדר מיטה ושוב לסדר פינת עבודה – התנועה הזו ממקום למקום יש בה התחדשות והמון הזדמנות לסדר, כי אם אני ישנה או עובדת במקום זמני, אני מסדרת אחרי, משום שאותו מקום ישמש למישהו אחר, מאוחר יותר. המקום שבו ישנתי ישמש כקליניקה, המקום שבו עשיתי יוגה ישמש כפינת עבודה, המקום שבו עבדתי ישמש להתוועדות.
התנועה הזו ועירוב השימושים, מייצרים התחדשות, רעננות, וסדר – איזו מתנה!
ובקשר ליעילות – הלאה היעילות! – כמו שאומרים ב”עריסה לעריסה” – האפקטיביות (מועילות) זה מה שמשנה ולא היעילות. יותר מועיל להתחשב בהרבה גורמים ולהספיק פחות.
ואסיים עם מנטרה ידועה “לאט זה שפוי”.

[יש! כתבתי פוסט ביומן!]