(התובנה שבטקסט לקוחה הישר מצ‘ארלס אייזנשטיין, וכתבתי אותו כהכנה לתכנית רדיו של זהר צמח, שבה השתתפתי, אפשר לשמוע כאן, תודה לזהר!)

מאיפה באה ההתמכרות? מההפרדה.

מכורות לשוקולד או מחוברות אליו?

בתרבות שלנו, מוקדם מאוד בהתפתחות שלנו כבני אדם אנחנו מוגדרים כ“אינדיוידואל” ומתבקשים ללמוד “לדאוג לעצמינו“, אנחנו מופרדים מהידיעה שאיתה אנחנו מגיעים לעולם שהכל הוא “אני” שאני מחוברת לכל דבר, וש”הכל” הוא לטובתי, הכל דואג לי. פתאום אני מוגדרת כישות ניפרדת, ואני חווה אובדן: האדמה, בני האדם, החיות והצמחים הם לא אני, הם ישויות נפרדות ויש להם אינטרסים שונים משלי, הם לא כאן בשביל לדאוג לי ואני לא אמורה לדאוג להם, אני אמורה לדאוג רק לעצמי.

התרבות שלנו מלמדת אותנו להיות כוחניים ביחס שלנו לכל מה שניפרד מאיתנו: לנצל לתועלתינו, להשמיד מה שלא מועיל לנו, להאמין שאם לא נשמיד נושמד, ולבסוף, מלמדים אותנו שאם יהיה לנו כסף נוכל לקנות דברים ולהפוך אותם ל“שלי“. זו נחמה מאוד גדולה, אך לא מספקת. הקרע האמיתי שלנו לא מתאחה, וככל שאנחנו מתבגרים, צוברים רכוש, אוכלים ושותים, יוצרים קשרים זוגיים, הצורך שלנו בחיבור לא בא על סיפוקו.

להיות בעלים של משהו, לצרוך משהו, הוא פיצוי שבא למלא את החלל שנוצר כשהופרדנו מסביבתנו. אבל כל עוד אנחנו בתודעת נפרדות, החלל נישאר וכאן ההתמכרות ניכנסת לתמונה.

לא עד שנלמד מחדש לראות שאנחנו חלק ממכלול שלם, ושהמכלול דואג לנו.

במקור, “צריכה” היא פעולה אשר באה לספק צורך אמיתי. כל יצור חי צורך משאבים מסביבתו כדי לשגשג בה. הקרע, הייחודי לבני האדם, מוביל אותנו לצרוך משאבים בלי קשר לצרכים האמתיים שלנו. זוהי ההתמכרות. התמכרות היא צריכה של חומר או רגש שאין לה חיבור לצורך האמיתי. למשל, אנחנו אכן זקוקים למים, אבל אפשר להתמכר ולשתות יותר מדי! אנחנו אכן זקוקים למזון, אבל כמובן שאנחנו מכורים לו כי אנחנו אוכלים בלי קשר לצורך האמתי של הגוף במזון. כולנו מכירים את “הבור שבבטן” זה שאף פעם אי אפשר “לסתום“.

בטבע אין “בעלות” ואין צריכה מופרזת שלא לצורך, כי הטבע לא מופרד מהטבע, וכל יצורי הטבע הם נטולי תודעת ניפרדות. הם חלק ממערכת החיים.

גם בקהילות מסורתיות (לדאק בהודו למשל) ניתן לראות חיבור של האדם לסביבה ולקהילה שהוא חיבור מלא והרמוני, ואכן מקרים של התמכרות והמחלות הנובעות ממנה הם נדירים עד בלתי קיימים.

הנושא הוא רחב, ואנחנו בעץבעיר חוקרים אותו גם בחיי היום יום וגם במפגשי למידה, דרך העיסוק בחיי קהילה, בתזונה, בכסף וב“בעלות“. תוך כדי פיתוח חיי קהילה אנחנו שמים לב לשינוי בתפיסת הבעלות שלנו, הצורך שלנו ב“פרטיות“, “זוגיות“, “בטחון כלכלי“, נמצא נתחת לזכוכית המגדלת ואנחנו לומדים את הצרכים הללו ובודקים את הלגיטימיות שלהם ואת הגבולות המדוייקים שלהם.

בכנס עץבעיר לחיבור, שיתקיים בעוד שבועיים, ב-17 בינואר, נתמקד במושג הבעלות דרך 4 פריזמות, ונפתח את הבמה (בית פליציה בלומנטל) למפגשים שיעוררו השראה לשינויים מעשיים.

4 הפריזמות:

המקור של הנפרדות – מתי זה התחיל?

המקום של הנפרדות וגם החיבור – בראש של כל אחד מאיתנו

הבעלות שבזוגיות והשחרור שלה כמפתח לשלום בעולם

הבעלות על בתים והשחרור שלה כמפתח לקיימות

אז בסופו של יום, אני יושבת מול תולעת ספרים, על ספסלי עץ מהממים מה יש לאמר שהעירייה התקינה. הם רחבים יציבים ונעימים ואפשר להשעין את הגב על צידו של ספסל אחד ולפרוש רגליים לאורך הספסל השני הצמוד אליו. קשה להסביר, מי שרוצה להבים שיבוא בעצמו לכיכר מלכי ישראל (סליחה אבל בשבילי זה עדיין השם) ויישען. אומר רק שזה מזכיר את הקומבינה שעושים באוטובוס או ברכבת כשזוכים לספסל שלם, אבל כאן זה הרבה יותר נוח, ויש יותר אוויר, ואפשר להשקיף על בניין העירייה שבאמת ניראה עכשיו הרבה יותר אלגנטי, אפילו יפה הייתי מעיזה לאמר.
ויש אינטרנט. המון אינטרנט.
מכיון שאני אחרי ארוחת יומולדת עם ההורים בזכאים (מושלמת!) אין לי שום עניין בשוקו. אשב לי כאן, נחבאת מההמולה ואכתוב.
משהו שעלה בדעתי בדרך לכאן.
אני מוצאת פרטיות ברחובות הסואנים, בבתי קפה, אני יודעת שזה לא חדש, אנשים עם לפטופים זה מראה מוכר כבר שנים במקומות ציבוריים. מה שמעניין הוא שהבית שלי איננו פרטי. בבית, בתוך ארבעה קירות, אין לי פרטיות ואני גם פחות ופחות מעוניינת בה. אני רוצה להציע שבתים הם לא מבצרים יותר. הם מבצרים מהקור, מהחום, אבל לא מאנשים. אם יש לי מקום מקלט, למה לא לשתף בו עוד אנשים? למה שלא יהיו בו אנשים כל הזמן. הוא כל כך יקר הבית ומרכז בתוכו כל כך הרבה משאבים. הלא זה בזבוז שהוא יהיה ריק. בית מושלם הוא בית חי, שיש בו תנועה וחיים כל הזמן. אנשים נוסעים ובאים, והבתים נשארים מלאים.
והנה ראו לפניכם עולם של בתים פתוחים. בכל מקום אתה יכול למצוא דלתות פתוחות, להיכנס, לאמר שלום, לשבת לאכול משהו וללכת לישון. יציעו לך כבר מיטה. רוצה פרטיות? צא החוצה!
במצפה רמון התארחתי בביתו של רון. הסבירו לי איך להגיע. הגעתי בלילה, לא היה אף אחד בבית. ניכנסתי, הדלת היתה פתוחה, עקבתי אחרי ההוראות שרון וחמוטל נתנו לי והרגשתי בבית. הנה חדר האורחים, והנה השירותים שאין בהם אור, הנה השירותים שיש בהם אור והנה המטבח. התארגנתי, התברתי לאינטרנט, ובסוף גם הלכתי לישון. קמתי בבוקר בבית ריק, התארגנתי ויצאתי.
זה היה כל כך טבעי ופשוט. לא השארתי נזקים אחרי, להיפך השארתי כיכר לחם שקניתי (במאפיה שבה חמוטל עובדת) אכלתי ממנה קצת והשאר נישאר לטובת בני הבית.
זה היה יכול לקרות בכל בית, גם עם אנשים שאני לא מכירה.
קצת אמון, קצת שינוי פרדיגמת הפרטיות – אנחנו תיכף שם!

** הפוסט הזה הוא חלק ממסמך-בלוג שהתחלתי בפורמט של גוגל דוקס, “פתקים מתל אביב“ – עדיין מחפשת את הפורמט שמתאים לי

חזרתי הביתה.
ויש פה אינטרנט! כל הזמן!
יש לי הערכה מחודשת לעניין, וגם חשדות ידועים. החשדות שלנו מסתובבים כמו עננים, ממש בצמוד לענני הקרינה. כקבוצה, אנחנו דנים שוב ושוב באפשרות להיפרד מהראוטר האלחוטי, עם נטייה ל”כן”, אבל במציאות, אנחנו לא עושים את זה. במקביל אני יודעת שאני מכורה, והנוחות, הנוחות ממיסה אותי.
אז המסע שלי באיטליה חשף אותי לכמה חוויות מסביב להתמכרות שלי.
הראשונה היא שוויתרתי על הנטסטיק (שרכשנו בקיץ הקודם, כדי לחבר אותי מאפס בית). כך וקיבלתי על עצמי התנזרות מהאינטרנט-הזמינה-תמיד. פשוט השארתי את הסטיק אצל הספק, לפני שנסעתי, ופתחתי לעצמי אפשרות שאפשר גם בלי. אחרי כמה ימים של טיול ידעתי שהנה הוספתי עוד וויתור לרשימה המתארכת שלי.
וויתור על תשלומים חודשיים, וויתור על עוד חתיכת פלסטיק שמקפלת לתוכה חרדה (“אוי! לקחתי את הסטיק?” “אוי, רק שהוא לא יתקלקל, לא ישבר, לא יעלם, לא יאבד לי” “אוי! התוכנה של הסטיק היא מפגרת ועושה לי בעיות במחשב” ועוד כהנה וכהנה טרדות חוזרות ונשנות – איזה כיף בלעדיהן).
ועכשיו, זרוקה אי שם מחוץ לעץ, ברומא או ביפו, לכי תמצאי חיבור!
האם הדרישה שלי לווי-פיי בכל מקום עומדת בקנה אחד עם השאיפה שלי לסביבה נקייה ובריאה? (לא!!), החיפוש הנואש והעצבני אחרי חיבור מעמיד אותי שוב ושוב מול השאלה הזו.
אני חושבת ש”זה ממש לא בסדר” שהאנשים כאן” לא עושים מאמץ בסיסי” לספק לי את הצורך הבסיסי בחיבור, ומכיון שאין חיבור, יש מקום לשהות עם המחשבה הזו, להסתכל עליה, ולגחך.
האם זה באמת צורך בסיסי כמו נשימה למשל? כן, זה מרגיש ככה. אבל… לאנשים אחרים, גם הג’יפ שלהם מרגיש ככה. כמה מגוחך.
מה קורה לתודעה שלי כשאין חיבור לאינטרנט, ואני לבד עם הלבטוב? ברגע הראשון תסכול, ומיד אחר כך בא השקט, התודעה יוצאת לחופש – טוב אין חיבור, אז מה נעשה עכשיו תמי? נקרא עוד פרק ב- sacred economics? נסכם את הספר ונהגג עליו? אולי נכתוב עוד פתק מאיטליה, או מיפו?
כמה אפקטיביות, כמה מילים יצרתי, בחסות החורים ברשת.
כרגע אני עדיין מחפשת את נקודת החיבור. כשהכל יהיה מרושת “כמו שצריך”, אני יכולה לדמיין אותי מחפשת בתסכול נקודה שאיננה מרושתת, TAZ, שבו אפשר להיות עם עצמי בשקט.
כמובן, אוכל תמיד לוותר על הלבטוב. את זה אני עוד לא יכולה לדמיין.

אתמול ביקרנו בסוואנה – עיירה מדהימה, שניראת כמו סט של וולט דיסני לסרט מצוייר שמתרחש באיטליה בימי הביניים, באמת לא יתואר. באיזשהו רגע התגלגלתי לתוך מרכז המידע לתיירים, ומיד נפלו עיני על צנצנת של… לא יכול להיות! כן כן, אמר לי הבחור בחיוך ובאנגלית כבדה — ספירולינה!
ספירולינה?? היום כבר עשינו דרכנו לחווה האורגנית ליד סוראנו – הייתי חייבת לגלות האם הם באמת מגדלים בעצמם, ובכלל מה הסיפור, ושנג-פנג הייתה חייבת לטעום מהאצה הכחולה בפעם הראשונה בחייה. מאתר האינטרנט אפשר היה לחשוב שזה מקום סופר יקר ומאורגן, כך שלא העלנו על דעתנו שצריך להתקשר לברר אם זה נוח שנבוא.
הגעתי עם האטיטיוד של תיירת מזדמנת: “הנני! הגעתי עד לכאן – קבלו אותי!”
מה הופתעתי כשבעלת הבית יצאה לעברנו במבט קצת עייף ומוטרד, לא ממש בקטע של קבלת אורחות. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה לבקר חברים ללאנץ’, ולא, היא לא מתכוונת לחזור בשעה מסויימת. למבטינו המזועזעים קלות, היא אמרה: “אתם יודעים, אנחנו גרים כאן, יש לנו חיים, צריך להתקשר אם רוצים לבוא”.
???
מה זה פה, עץבעיר? סוג של. כשביקשתי רק לקנות קצת ירקות ופירות אורגניים (כל כך חלמתי על המפגש עם הירקות והפירות האורגניים), היא אמרה שנגמרה העונה וכל מה שיש זה קצת עגבניות, ביקשתי לקנות קצת עגבניות, והיא הסכימה לקבל אותנו לקצת שופינג.
יכולתי לראות את עצמי במראה: המעבר שלה מחוסר רצון לדבר עכשיו עם אנשים שהיא לא מכירה, לאיזו השלמה עם זה שאנחנו לא מתכוונות ללכת כל כך מהר, הפנמה שבאנו בעצם כי היא הזמינה אותנו, כי היא רוצה לדבר איתנו ובטח שהיא רוצה שניקנה ממנה ספירולינה, כי זה חשוב לה שנבין מה היא עושה כאן, ואז היא ניכנסת לתפקיד, נהיית יותר נחמדה, ולקראת סוף הביקור שלנו היו אפילו חיוכים ולחיצות ידיים חמות.

אכן, הם מייצרים את הספירולינה במקום – הם הראשונים והיחידים באירופה שמייצרים את האצה תחת כל התקנות של התקן האורגני, קנינו. קנינו גם מלח טבעי מעניין, ריבה שמבוססת על סטיביה במקום רב הסוכר, שמן זית אורגני בפחיות קטנות לחברים של שנג-פנג בניו-יורק, ותה של פרחי סנט ג’ון וורט (Hypericum perforatum) שאני שותה עכשיו. דילגנו על יין ספירולינה ועל הבירה ספירולינה (וואו!! כל כך הייתי רוצה לטעום!).
את העגבניות קיבלנו במתנה, ואז, על הדרך, שמענו מה דעתה של אריקה על ירקות.
היא כל כך הזכירה לי מישהי. אני, נצצו לי העיניים מהירקות והפירות שקנינו בחנות בפיטיגליאנו. הרגשתי נפלא עם זה שלא ניכנסתי לסופר, עם זה שמצאתי חנות ירקות, ובכלל כל ירק או פרי שאכלתי כאן מאז שהגענו הרגישו לי מושלמים, אנרגטיים, יפים ובריאים.
אריקה הסתכלה עלי במבט יבש, ואמרה “זה לא אורגני, שום דבר פה לא אורגני, אנחנו החווה האורגנית היחידה בכל האזור. הם מרססים, הם מהנדסים, הם רעים, אני לא קונה שום דבר מזה” (טוב, היא לא אמרה “רעים” אבל כל מה שהיא אמרה פשוט קטל את כל מה שאכלתי בהנאה כל כך שלמה בימים האחרונים כמו שאני קוטלת את ההנאה שיש לאנשים מלקנות חסה בשוק הכרמל).
מבלבל משהו.
מעניין למצוא עד כמה המצב של ה”לא-אורגני” באיטליה דומה לזה שבארץ, ולהבין מה הקסם שמהלך עלי כאן. והעגבניות של אריקה מדהימות גם כן, כמו כל העגבניות שאכלתי כאן, למרות שהיא הסתכלה עליהן בחוסר גאווה בולט, כנראה בגלל שהן בסוף העונה ואולי לא ניקטפו ממש הבוקר.
אני מנסה לדמיין את הסטנדרטים של אשה שגדלה בטוסקנה – אני לא יכולה.

הבוקר התעוררתי בכפר מהאגדות בדרום טוסקנה – פיטיליאנו. יחד עם חברתי שנג–פנג, שהיא האחראית על כל העניין, יצאנו לחפש אוכל. שנג–פנג רצתה “ATM” וזה הלך מצויין עם “supermarket”. אני חשבתי לתומי שאני הולכת לזרום איתה ולבדוק סופרמרקט איטלקי. בדרך לאיי–טי–אם, גילינו כמה דברים. כמו בתל אביב גם כאן, לא קוראים לזה ככה, ואין כספומטים בסופרים, שלא כמו בתל אביב, החנויות כאן נסתרות מהעין, וחלקן כל כך ניסתרות שממש צריך להתאמץ כדי להבין שזו חנות ומה מוצא למכירה. אני מניחה שפעם זה היה ככה. כשהחנויות משרתות קהל לקוחות מקומי וקרוב, הן לא צריכות לפרסם את עצמן לרחוב. מי שיודע, מגיע, ומי שלא יודע הוא כנראה לא מכאן, אז שיתאמץ! כמו כן, לא כזה קל למצוא בנק (!).
בדרך לסופר/בנק נתקלנו בחנות ירקות. נכנסתי רק כדי לראות מה יש וכמעט שהתעלפתי. אחרי הטיסה, הנחיתה, וארוחת הערב האיטלקית הראשונה שלי, החנות הזו היתה לחזור הביתה — הכל נראה טרי כמו משהו שקטפו הבוקר, מחלקת הירוקים כללה מינים שונים של חסות ועלים, האגסים היו בשלים, פירות הקיץ עדיין נכחו, הכל היה פשוט, יפה ומושך, ובעלת הבית חייכה אלינו בחיוך מאיר עיניים, של מישהי שפשוט יודעת שהולך להיות לה יום טוב. רציתי לקנות אבל נצמדנו לתכנית – קודם כל בנק, כדי שלשנג–פנג יהיה כסף..
הלכנו באוויר הצלול (ירד גשם כל הלילה), ואז ראינו אותו. את הסופרמרקט. עוד לפני שנכנסנו התחלתי להרגיש רע בקשר לזה, אבל שנג–פנג ממש שמחה כי בניו יורק יש כספומט בכל סופר, אז נכנסנו.  אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצות, וככה תוך כדי שאנחנו מבררות, היתה לי הזדמנות לספוג את האווירה. היא היתה כל כך רעה שרציתי לברוח מהר.

כן, גם בכפר קטן ומקסים באיטליה, סופר זה סופר.

קודם כל, יורדים מהרחוב בגרם מדרגות למטה, דרך דלת זכוכית אוטומטית כמובן. מאחוריה מחכה המזגן. קור כלבים, פלורטסנטים, שורות שורות של מוצרים ארוזים, ומחלקת הירקות נמצאת בפינה מאחורה. בדרך החוצה משהו צפצף כי כנראה יצאנו מהשער הלא נכון, והדלת האוטומטית לא נפתחה, ולרגע תפש אותי הפחד שהיציאה היא באיזה מקום אחר, שיכריח אותי לעבור בין השורות – הצלחנו בכל זאת להיחלץ משם ואני הבטחתי לעצמי שלא ניכנסת יותר לסופר – גם לא באיטליה.
אחרי שמצאנו בנק ושנג–פנג הוציאה כסף מהקיר, חזרנו בעליזות לכפר (לחלק העתיק שלו, שם אנחנו מתגוררות ומטיילות), ונכנסנו לחנות הירקות. התנפלתי על העלים כאילו אין מחר, ובחדרינו ישבנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת שכללה עלים ירוקים מגוונים, גזר, אגס, נקטרינה, וקיווי. פשוט כמו שהם.
האנרגיה שזרמה מהעלים והירקות הייתה כל כך נוכחת, האוויר שנשמתי היה כל כך נקי והנוף ההררי שנשקף לעיני מהחלון, השמיים הכחולים והעננים הלבנים, היו כל כך יפים.
התגנב לי חשד ללב שאני בגן עדן. אבל אז נזכרתי שיש כאן סופרמרקטים, אז הבנתי שעדיין לא.