אזהרה: הפוסט הזה אינו טרי! הוא נכתב לפני כשבועיים בצורה חלקית ולא פורסם. אני מביאה אותו כאן כדי לתת טעימה ממה שהלך פה בזמן שתמי הייתה באיטליה. תהנו.
אני מגיחה לעץ בראשון בערב, בודקת מה מצב העץ אחרי ש”האמא של העץ” (תמי) טסה לה לחודש. רק רביב ומייסא פה, נדמה לי. הטלפון שמצלצל מאלץ אותי להודות שלא, נועה לא פה, וגם לא בני. אני טועה, כמובן: בני בדיוק יוצא מהמקלחת, ומן הצללים מופיעים עומר ונועה. בדירה הענקית הזו לכל אחד יש את הפינה שלו.
אבל אני לא רואה אותם להרבה זמן. נראה שכולם בדיוק יוצאים: בני מקפץ בתוך טייץ ששאל מרביב, בדרך לצאת לאכול עם חברים; רביב יוצא לרוץ, תחת הכותרת “ירידה לצורך עלייה”; נועה ומייסא יוצאות לבר קיימא; ורק אני ועומר המנומנם נשארים בבית. אה, וגם עדינה החתולה, כמובן, שנצמדת לעומר ללא הפסקה (ששש, אל תספרו לרביב!)
זה לא מצב עניינים נדיר בעץ. תמיד מישהו נמצא במקום אחר, או ישן, או במקלחת. על כן, התקשורת ההכרחית בין דרי הבית נעשית באמצעות מיילים. אני נוטה להאמין שכנראה יותר מיילים ממילים יש כאן, כי התכתובת במייל נמשכת ללא הפסקה.
כאות הוקרה לכותבת-ביומן הוסיפוני ל”group” הקבוצה האקסקלוסיבית של דרי הבית וקרובים שנחשפים לסודי-הסודות של הקורה בעץ (מתי קונים תמרים, מי מתראיין לרדיו על ארוחות רחוב, מי משווק את קורס מדריכי הליקוט וכיוצא בזה). בערך עשרה שרשורי מיילים ביום. אלוהים יודע איך הם לא משתגעים ואיך מספיקים לענות להכל. מהשרשורים לא נעדרת גם תמי, שמשגיחה מרחוק על בני ביתה הפוחזים, לבל יפספסו הזדמנות כזו או אחרת.
בכל זאת, המיילים הם לא תחליף לביקור בעץ, שהוא לאין ערוך משעשע ומגוון יותר, אבל הם נותנים הצצה ל”מה עושים בעץ הזה כל היום”, וגם לתהליך קבלת ההחלטות המרשים. כולם רשאים להביע את דעותיהם, שלפעמים מנוגדות בתכלית. אני נוטה להאמין שמתחשבים בכל הדעות, אך מי קובע מה קורה בסוף? זה, כנראה, בכל זאת נקבע בפגישות האקראיות במיטפח.
מעבר על המיילים מהימים האחרונים נותן טעימה למה הולך כאן. מענייני היומיום של הגוף הגשמי, שצריך תמרים (“כמה?”) וטחינה (“איזו? וממי?”), וכמובן מנגו (“מי נוסע לצביקה?”), תיקונים בבית (המשרד הוזז, השרברב בא), הודעות על מי-בבית-מתי ומי נוסע לסדנה פה או שם או להורים, ענייני משרד (עושים דוכן בהפנינג או לא? מי פה בזמן סדנת תזונה? מי משווק את קורס התקשורת המקרבת?) ועד לטיפול באורחים הסקרנים מבחוץ, שבאים בשישי, או רוצים סיור, או אפילו זוממים לעשות על העץ סרט.
את התמונה החלקית שמצטיירת מהמיילים האלה משלימים תמיר ומיה מהענף הכלכלי של העץ, שיושבים כמעט כל יום בעץ מהבוקר עד הצהריים ועובדים עם לקוחות גדולים, כמו עיריות. בתור מישהי שמקפידה לקום בצהריים, לא יוצא לי לראות אותם הרבה, אך עוד יגיע יום, קוראיי, בו הם יכתבו בבלוג הזה על עצמם.
טרם צאתה, מייסא האימהית-ברוחה מכינה תה מרווה לי ולרחם הדואב שלי, וממליצה לי בקול דואג לא לשבת על הרצפה. אני מביטה בתה, הוא מביט בי. או שמא זו דמותי המשתקפת במים. בראשי עובר הרהור כפירה- לא, אין סיכוי, אני אומרת לעצמי. ואולי בכל זאת? תמי לא פה. ניגשת לרביב ושואלת: “אני יודעת שזה די לא סביר, אבל יש סיכוי שאפשר להמתיק את התה?”
“לא מתאים לך להמתיק דברים”, רביב נוזף בי וקם מכפיפות הבטן שהוא בדיוק עושה. בימים כתיקונם אני מאמינה שהיו נותנים לי סטיביה להמתקה, אבל היא אף פעם לא לגמרי שכנעה אותי, ואני גם לא יודעת איפה היא מוחבאת.
רביב פותח את המקרר. בקבוק ע-נ-ק של סירופ מייפל טהור מאיר את עיני. “זה הולך טוב בתה?” אני תוהה. רביב מושך בכתפיו. למי אכפת. אני מוזגת, נהנית מתחושת הילדה הרעה, מערבבת ושותה.
זה, כאמור, היה לפני שבועיים. והיום…
“מיצי!” מיה מהענף הכלכלי מתנפלת על תמי בחיבוק. תמי לא נשארת אדישה ומחזירה בקינוח שוקולד-קוקוס לכולם. יאיר גם שמע שתמי חזרה ובא לבקר, מתחקר את תמי על חוויותיה. מתגבשת החלטה לקבלת שבת בשישי בערב, ו”מלווה מלכה” (במלעיל) בשבת בערב. אך ממסיבות עוברת השיחה לפסים רציניים יותר: תמי חזרה מאיטליה עם רעיון בהתהוות לעשות בדירה “Bed&Breakfest” ויאיר רוצה לעבור לגור באיזושהי דרך. הדירה במספר דיירים מצומצם כרגע, ומתחילות התהיות לגבי דיירים חדשים.
בנושא הזה התגלעה מחלוקת הבוקר: בני בעד שיגורו פה אנשים שיעבדו בעץ, ועומר בעד שיבואו אנשים שעובדים בחוץ וגרים בעץ. בתוך זה נכנס גם הרעיון של תמי ל”אירוח אקולוגי”.
הדיון מתארך והולך, רעיונות נזרקים לאוויר, ואני? יושבת בשקט ליד המחשב, ונוכחת לגלות שלמרות המיילים, ההחלטות החשובות עדיין מתקבלות פנים אל פנים.
מה יוחלט בסוף? המשך יבוא…